השביט למון עורך מופע לצלמים ברחבי כדור הארץ. השביט הפוטוגני הקרוי C/2025 A6 Lemmon, החולף השבוע בסמוך לכדור הארץ פיתח שני זנבות ארוכים: זנב יונים כחול וזנב אבק לבן. זנב היונים נדחף בידי רוח השמש המשתנה תדיר, הלאה מן השמש, בה במידה ניתן לזהות במבנה הזנב עדויות להתפרצויות גז. היינון הנגרם בידי הקרינה האנרגטית של השמש אחראי לבוהק של הזנב. זנב האבק נדחף הלאה מהשביט בידי אור השמש, אשר אחראי גם לבוהק המוחזר מהאבק. התצלום המוצג מורכב מ50 חשיפות אשר נערכו לפני יומיים מ מליניקה, סלובקיה. ההרים בחזית הם הרי טטרה המפרידים חלקית בין סלובקיה ופולין. למרות שהשביט למון נראה היטב בחשיפות מצלמה ארוכות, כדור הקרח משיל המרכיבים הפך (גבולית) נראה בשמיים הצפוניים, גם בעין בלתי מצויידת, במבט לכיוון מערב, מעט אחרי השקיעה.

ניתן לחשוב ששני השביטים מצויים בתחרות, אך זה אינו המצב. השביט C/2025 K1 ATLAS (משמאל) והשביט C/2025 R2 SWAN (מימין) נראו האחד לצד רעהו בתצלום המוצג - אשר תועד בשבוע שעבר מהאי הצרפתי ריוניון אשר בדרום האוקיינוס ההודי - במקרה. השביט החיוור יותר ATLAS מתקרב אל השמש ויגיע לנקודה הקרובה ביותר בתחילת אוקטובר, עת רמת הנראות שלו צפויה להיות בשיאה -- אך עדיין ידרש צילום בחשיפה ארוכה על מנת לראותו. השביט הבוהק יותר, בעל הכינוי SWAN25B, מצוי כבר במסלול התרחקות מהשמש, אך ימצא בקרבה מינימלית לכדור הארץ באמצע אוקטובר. הערכות אופטימיות מעלות את האפשרות שבאותה עת הוא יגיע לעוצמה המספיקה לנראות בעין בלתי מצויידת. לשני השביטים יש הילה ירקרקה של גז מתפשט יחד עם זנב יונים הפונה הלאה מן השמש.

GW250114 היה גל הגרביטציה העוצמתי ביותר שנקלט עד כה -- מה למדנו ממנו? הגל נקלט בידי שתי זרועותיו של מצפה גלי הגרביטציה באמצעות התאבכות לייזר (Laser Interferometer Gravitational-wave Observatory - LIGO) בוושינגטון ובלואיזיאנה, ארה"ב, מוקדם יותר השנה. ניתוח הנתונים זיהה שמדובר בזוג חורים שחורים במסה של כ33 פעמים מסת השמש, אשר התמזגו לכדי חור שחור יחיד גדול יותר, במסה של כ63 פעמים מסת השמש. על אף שהארוע התרחש במרחק של כמיליארד שנות אור, האות שנקלט היה כה חזק, עד כי הן הסחרור העצמי של כל אחד מהחורים השחורים המקוריים, כמו גם התרסנותו ה"מצלצלת" של החור השחור שנוצר זוהו היטב, באיכות יוצאת דופן. כמו כן, זוהה שסך שטחו של אופק הארועים בחור השחור שנוצר, גדול משטחיהם של החורים המתמזגים, כפי שנחזה תאורטית. האיור המוצג משקף הדמיה יצירתית של המראה מנקודה הסמוכה לאחד מהחורים השחורים, טרם ההתמזגות.

איזה חלק ממרכיבי כדור הארץ מהווים המים? מעט מאוד, למעשה. למרות שאוקיינוסי מים מכסים כ70 אחוז מפני השטח של כדור הארץ, אוקיינוסים אלה רדודים בהשוואה לרדיוס כדור הארץ. האיור למעלה מדגים מה יקרה אם נקבץ את כל המים מעל ומתחת לפני השטח של כדור הארץ לכדי כדור. רדיוסו של הכדור יהיה רק כ700 ק"מ, פחות ממחצית הרדיוס של ירחו של כדור הארץ, אך גדול במעט מרדיוסו של Rhea - ירחו של שבתאי, אשר בדומה להרבה מהירחים במערכת השמש החיצונה - מורכב בעיקר מקרח מים. הכדור הקטן יותר משקף את כל המים הנוזליים הטריים, ואילו הכדור הקטן ביותר משקף את כל מימי האגמים והנהרות. כיצד הגיעו מים אלה לכדור הארץ, והאם יש עדיין כמויות מים משמעותיות הלכודות במעמקי כדור הארץ - הן שאלות המהוות עדיין מוקד מחקרי.

פני השטח שלו מכוסי מכתשים בצפיפות הגבוהה ביותר בכל מערכת השמש -- אך מה מצוי מתחת לפני השטח?. ירחו של צדק קאליסטו, הקטן במקצת מכוכב הלכת חמה, הינו כדור קרח מלוכלך וחבוט. הוא זכה לביקורים מרכב החלל של NASA גלילאו ב 1990/2000, אך התצלום המוצג, אשר עובד מחדש לאחרונה, תועד על ידי רכב החלל וויאג'ר 2 של NASA אשר חלף בסמוך ב 1979. פני השטח של הירח היו כהים יותר אלמלא ריבוי השברים הבהירים אשר נוצרו כתוצאה משנים של פגיעות. חלקו הפנימי של קאליסטו הוא פוטנציאלית מעניין יותר משום שהוא מכיל ככל הנראה מים במצב נוזלי. ים תת קרקעי משוער זה עשוי להכיל חיים -- בדומה לירחיו הנוספים של צדק: ארופה וגאנימד. קאליסטו גדול יותר מהירח של כדור הארץ, ואפילו עם תכולת הקרח הגבוהה שלו - הוא עדיין מאסיבי יותר. משימות החלל JUICE של סוכנות החלל הארופית ESA ו- Europa Clipper של NASA מתוכננות להעמיק את ידיעותינו באשר לירחיו הגדולים של צדק.

NGC 1365 הינה גלקסיה ספיראלית עצומה עם מוט מרכזי, בקוטר של כ200,000 שנות אור, במרחק של כ 56 מיליון שנות אור בכיוון קבוצת הכוכבים תנור. גודלה כפול לערך משביל הלב, הגלקסיה בעלת המוט המרכזי שלנו. תצלום חד זה אשר תועד מבעד למצלמת האינפרא-אדום המרכזי (MIRI) של טלסקופ הלל ג׳יימס ווב חושף פרטים יוצאי דופן של הספיראלה המרהיבה. שדה הראיה מתעד כ 60,000 שנות אור מ NGC 1365, תוך חשיפת ליבת הגלקסיה יחד עם צבירי כוכבים שזה מקרוב נוצרו. הרשת המורכבת של בועות ושריגי אבק נוצרת בידי כוכבים צעירים לאורך הזרועות הספיראליות הנפרשות מהמוט המרכזי. אסטרונומים מעריכים שהכוחות הגרביטציוניים של המוט המרכזי בNGC 1365 ממלאים תפקיד מכריע באבולוציית הגלקסיה, תוך ניתוב גז ואבק אל עבר אזורי יצירת הכוכבים הפעילים, ובהמשך בהזנת חומר אל עבר החור השחור הסופרמאסיבי השוכן בליבת הגלקסיה.

מה מתרחש בליבת הגלקסיה הספיראלית M106? זרועות ספיראליות כחולות ונתיבי אבק אדומים בסמוך לליבה - מאפיינים את הגלקסיה - כפי שנראה בתצלום זה של M106, אשר בוצע מהמדבר של כוויית. צמד סילונים הבוקעים מהליבה ומשתרעים למלוא אורכה של הגלקסיה, נתגלו בתצפיות של האזור הבוהק בגלי רדיו ובקרני X. הבוהק החריג מהליבה הופך את M106 לאחת הדוגמאות הקרובות ביותר של גלקסיית סייפרט, בהן דומה כי כמויות עצומות של גז בוהק נבלעות אל תוככי ור שחור מאסיבי. M106 המסומנת גם כ NGC 4258, קרובה יחסית, במרחק של כ 23.5 מליון שנות אור, משתרעת על פני כ 60,000 שנות אור - ונתנת לתצפית מבעד לטלסקופים קטנים בכיוון קבוצת הכוכבים כלב ציד.

עשרים הגלקסיות המתועדות בתצלומים אלה הינן חלק מסקר אסטרונומי אמביציוזי של זרימות גאות כוכביות. כל תצלום הינו תצריף מהופך של תעודי שדה עמוק אשר נאספו מסקרים פתוחים לציבור הסוקרים את סביבתן של גלקסיות מאסיביות. ההיפוך חושף זרימות כוכביות באורך של מאות אלפי שנות אור - אשר ללא ההיפוך נראותן קלושה - הנגרמות עקב הפרעות גראביטציוניות בתהליכי מיזוג גלקסיות ביקום הקרוב. סקרים שכאלה של מיזוגים ואינטראקציות גאות גרביטאציוניות בין גלקסיות מאסיביות וגלקסיות הלוויין הננסיות שלהן, מספקים מידע חיוני להזנת מודלים של יצירת גלקסיות. הגילוי של זרימות כוכביות בגלקסיית אנדרומדה השכנה ובגלקסיית שביל החלב שלנו מספק הוכחה מרהיבה להליך מתנהל של הפרעות גאות גראביטציוניות בקבוצת הגלקסיות המקומית שלנו.

בצדודית על רקע שדה כוכבים עשיר לאורכה של קבוצת הכוכבים הארכנולוגית עקרב, ענן האבק הקוסמי המתועד מעורר אסוציאציות של מגדל אפל ומאיים. למעשה, מאוד יתכן שבתוככי המבנה העצום, המתועד בפורטרייט טלסקופי יפיהפה זה, המשתרע על פני כ40 שנות אור, מתרחשים תהליכי יצירת כוכבים, עת כמויות מפלצתיות של אבק וגז מולקולרי קורסות אל תוך עצמן. הענן הקוסמי מעוצב בידי קרינה אולטרא-סגולית עזה הנפלטת מכוכבי הOB הלוהטים של NGC 6231, הממוקם בחלק הימני העליון של התצלום. אור האולטרא-סגול האנרגטי אחראי גם להזנה האנרגטית גז המימן הנראה בוהק בגוון אדמדם בשולי הענן. הכוכבים החמים המשובצים בענן נראים כערפילית החזרה כחלחלה. הענן הקוסמי העצום והערפיליות הכרוכות בו מצוי במרחק של כ5000 שנות אור.

הקוטב הדרומי של הירח מצוי בכיוון הקצה העליון השמאלי של פאנורמת פני שטח טלסקופית עתירת פרטים זו. פני השטח המחוספסים הללו תועדו ב 23 באוגוסט. פרספקטיבת הצילום מכווצת את המראה באופן שמדגיש את המכתשים וגורם להראות יותר אובליים בסמוך לשפת הירח. מכתש מורטוס בן 114 הקילומטרים, בולט בסמוך למרכז. מורטוס הינו מכתש צעיר ביחס לאוכלוסיית המכתשים בגודלו, שוליו מדורגים והפסגה במרכזו היא בגובה של 2.1 ק״מ, בדומה למכתש הצפוני יותר, והצעיר טיכו. ההרים הנראים באזור שפת הירח מתנשאים עד לכדי כ6 קילומטרים מעל פני השטח. בסמוך לקוטב הדרומי של הירח, מכתשים שקרקעיתם שרויה בצל תמידי, צפויים להכיל מאגרים של קרח מים וגרמו לאזור להפוך ליעד מחקר פופולרי.